החלטה בתיק בר"ע 11513-11-13

סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה

1.                  לפני בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי בירושלים (הנשיאה דיתה פרוז'ינין; ב"ל 32445-03-13; בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 25.11.2012 (להלן גם - הוועדה).

2.                  מבקשת רשות הערעור עולה כי המבקש, יליד 1956, עבד כרצף אך הפסיק לעבוד עקב מצבו הבריאותי לפני כ- 15 שנים. הוועדה לעררים (נכות כללית) קבעה למבקש נכויות רפואיות בגין ליקוייו השונים.

3.                  בהתאם לחוות הדעת של הרופא המוסמך מטעם המשיב (להלן - המוסד) מיום 14.8.2011, המבקש נמצא כשיר לעבודה במשרה מלאה " ללא הליכה ועמידה ממושכת, ללא מאמצים גופניים, ללא חשיפה לריחות מגרים ונדיפים". במסגרת החלטת הוועדה מיום 18.12.2011 נקבע למבקש אובדן כושר השתכרות של 60% אך ורק עבור התקופה שבין חודש יוני 2011 ועד לסוף חודש אפריל 2012. המבקש הגיש ערר על החלטת הוועדה מיום 18.12.2011 וטוען כנגד ההחלטה לפיה המבקש לא איבד את כושר עבודתו בשיעור של למעלה מ- 50% בתקופה שקדמה להחמרה במצבו הרפואי, דהיינו בתקופה שמיום 1.9.2008 ועד ליום 31.5.2011.

4.                  בהחלטתה מיום 25.11.2012 דחתה הוועדה את ערר המבקש וקבעה כי הוא לא איבד 50% מכושרו להשתכר וכי הוא מסוגל לבצע עבודות קלות כגון עבודות מיון ואריזה.

5.                  בית הדין האזורי, במסגרת פסק דינו מיום 3.9.2013, דחה את ערעור המבקש וקבע כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה. בית הדין האזורי הוסיף כי הוועדה סקרה את ליקוייו הרפואיים של המבקש והגיעה למסקנה כי פרט לתקופת ההחמרה שבין חודש יוני 2011 לחודש אפריל 2012 שבה הוא איבד מכושרו להשתכר בשיעור של 60%, הרי שהמבקש מסוגל לעבוד במשרה מלאה בעבודות ללא הליכה ועמידה ממושכים, ללא מאמצים גופניים וללא חשיפה לחומרי ריח. בנוסף, בית הדין האזורי ציין כי הוועדה הסתמכה על דבריו של המבקש כי הוא כותב וקורא עברית ועל דו"ח כושר ההשתכרות מיום 22.8.2011.

6.                  בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי הוועדה לא שקלה את השפעת מכלול ליקוייו הרפואיים ונסיבותיו האישיות על כושרו להשתכר בתקופה שלפני ההחמרה במצבו, בחודש יוני 2011. עוד הוא טוען כי לאחר שהוועדה קבעה שהוא אינו מסוגל לשוב לעבודתו כרצף, היה עליה לקבוע האם המבקש מסוגל לבצע עבודה אחרת התואמת את כושרו הגופני ואת מצבו הבריאותי, זאת כנדרש בהתאם לסעיף 209(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, ביחס לתקופה שלפני ההחמרה במצבו הבריאותי. בנוסף, מציין המבקש כי החלטת הוועדה בעניין אי-כושרו להשתכר בשיעור של 60% בתקופת ההחמרה הזמנית לקויה בחוסר הנמקה. לסיום, הוא טוען כי רשימת העבודות אותן הוא מסוגל לבצע, לשיטת הוועדה, במהלך תקופת ההחמרה הזמנית, הינה מצומצמת והדבר מעיד על הגבלה "גבוהה עד מלאה" בכושרו להשתכר בתקופת ההחמרה הזמנית.

7.                  ל אחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק הדין של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה מיום 25.11.2012 ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות. לא מצאתי ממש בטענת המבקש לפיה החלטת הוועדה אינה מתייחסת לנכויותיו ולמכלול הנסיבות המשפיעות על כושר השתכרותו. מעיון במסמכי התיק עולה, כי הוועדה עיינה בתיק הנכות של המבקש והתייחסה לנתוניה הרפואיים כפי שהם עולים מן התיק. הוועדה הסתמכה על דו"חות עובדת השיקום מיום 7.3.2012 ומיום 22.8.2011, ועל חוות הדעת של הרופא המוסמך לעניין כושר השתכרות מיום 14.8.2011, לפיה המבקש מסוגל לעבודה בהיקף מלא בתנאים מיוחדים. הוועדה שבהרכבה השתתפו מומחי תעסוקה ושיקום מצאה כי המבקש מסוגל לעבודה במשרה מלאה והיא אף פירטה סוגים של עבודות התואמים את יכולתו.

8.                  הכלל הוא כי בית הדין מתערב בהחלטת הוועדה אם מתגלית בה טעות משפטית. כפי שנקבע ולאחר שבדקתי את החלטת הוועדה לא מצאתי כי יש טעות משפטית בהחלטה זו וכך גם לא נמצאה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי שיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

9.                  סיכומו של דבר - בקשת רשות הערעור נדחית ללא צו להוצאות.     

ניתנה היום,  כ"ז שבט תשע"ד (28 ינואר 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: